נושים אבודים בשל חובות אבודים

בעקבות פסק דין אביהו הורוביץ נ' פקיד שומה ת"א 4

(פורסם ביום 22.5.05)

עמרי כבירי, עו"ד

לפני שבועות מספר התבטאה נציבת מס הכנסה טלי ירון - אלדר בתכנית הערב "פופוליטיקה" כי בעקבות פסק הדין אביהו הורוביץ נ' פקיד שומה ת"א 4 (להלן: "פסק דין הורוביץ") חובות שהוכרזו כחובות אבודים למול רשויות המס הינם חובות שלא ניתן לגבותם מהחייבים בשל הכרזה זו.

בעקבות אמירה זו, חלה תכונה רבה במשרדי עורכי דין כאשר מצידו האחד של המתרס טוענים החייבים כי יש לשמוט את חובם בעוד מצדו השני של המתרס טוענים הנושים כי ההכרזה על חוב אבוד למול רשויות המס אינה מפחיתה במאום מחובם של החייבים לשלם להם את כספם.

עיון מעמיק בפסק דין הורוביץ מגלה כי טענתה של נציבת מס הכנסה בדבר היות פסק הדין האמור בסיס לויתור על גביית חובותיהם של חייבים - אין בה ממש. לא זו בלבד, אלא כפי שיבואר להלן, קבלת הטענה של טלי ירון אלדר, אינה עומדת בקנה אחד עם אופן ביצוע הליכי הגבייה של עסקים רבים מגופים ויחידים החייבים להם סכומי כסף.

הסוגיה אשר עמדה בבסיס הדיון בפסק הדין האמור הינה האם מחילת חוב אצל חברה אשר קיבלה הלוואה ובחלוף הזמנים נקלעה למצב של חדלות פירעון ולפיכך, לא החזירה את ההלוואה מהווה הכנסה חייבת במס בהתאם לסעיף 3(ב)(3) לפקודת מס הכנסה.

נשיא בית המשפט העליון, כב' השופט א' ברק, הביע עמדתו בפסק הדין כי יש לראות את מחילת החוב במקרה האמור כהכנסה חייבת במס. במסגרת פסק דין הורוביץ באימרת אגב ציין השופט ברק כי ניתן ללמוד על רצונו של נושה למחול לחייב על חובו ללא צורך בעיגון פורמלי וזאת לדוגמא, כאשר בעל החוב מדווח לרשויות המס על החוב כ"אבוד".  כאמור, דבריו של כב' הנשיא ברק היו בגדר אמירת אגב מאחר ובפסק דין הורוביץ לא נתקיימה כל מחלוקת על שלא נתבקש להכיר בחובות כאבודים  ועל כן, על פי עקרונות התקדים המחייב  אין אמירה זו של כב' הנשיא מהווים הלכה מחייבת.

זאת ועוד, קיומה של הוראת הפרשנות 1/2000 של אגף המכס והמע"מ קובעת, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי יכול נושה להמשיך בהליכי גביית חוב שהוכר כ"אבוד", ואם יעלה הדבר בידו, יחויב בתשלום מס על הסכום המתקבל, במועד קבלתו (עניין זה אף קיבל עיגון בע"א 5865/03 משה בדש נ' שותפות עוף חיפה (1992)).

מכאן, אף רשויות המס הכירו בעובדה כי בהכרזה על החוב כאבוד אין בהכרח כדי להעיד על כי הנושים נכונים למחול על חובם של החייבים. בתחום דיני החיובים, לרוב, הכרזת הזוכה על החוב כאבוד מכוונת להזדכות על סכום החוב ותו לא.

כפי שניתן להבין, הליך הכרזת החוב כאבוד עוסק בדיני מיסים וביחס שבין רשויות המס לנישום, הנושה. אין הוא דן בדיני חיובים בין נושה לחייב. עצם קיומו של תיק הוצאה לפועל כנגד חייב, אף הוכרז חוב כ"אבוד" כלפי רשויות המס, מעיד יותר מכל על כוונתו הכנה והאמיתית של הזוכה לגבות את החוב.

במידה ותתקבל אמירת האגב האמורה כמחייבת ימצא עצמו הנושה ניזוק פעמיים - האחת, בהעדר יכולת לגבות את החוב עליו לרדוף חודשים רבים ואף שנים רבות אחר החייב, והשניה - כאשר בכל אותה עת נמנעת ממנו האפשרות לקזז את החוב כחוב אבוד. הפוך בה והפוך בה, והנזק האקוטי הינו זה אשר תישא בו כלכלת מדינת ישראל. על פי הגורסים כי חוב אבוד הוא חוב הנמחל לחייבים נמצא כי החייבים הם הנשכרים היחידים ממצב זה וזאת בהעדר תשלום חובם לזוכה ובהעדר תשלום מס על ההכנסה אשר נצמחה אצלם עקב מחילת החוב. יתר על כן, בקיזוז הזוכה את החוב כחוב אבוד שאין הוא יכול להמשיך ולנסות לגבותו אך ברור הוא כי קופת המדינה אינה מתעשרת. ההיפך הוא הנכון.        

מכאן, ככל שיש להחיל את אימרת האגב בפסק דין הורוביץ, הרי שיש להחילה רק בהתקיים נתונים נוספים אשר יש בהם די כדי להעיד על מחילה מפורשת. כל עמדה אחרת תקשה עוד יותר על עסקים אשר מתקשים לגבות חובותיהם.