רשימת מועמדים בבחירות המוניציפליות
כשרותה ומגבלותיה של האישיות המשפטית
מאת: עמרי כבירי, עו"ד*
פתח דבר
הכרוניקה אשר תתואר להלן חוזרת על עצמה פעם אחר פעם במערכות הבחירות לרשויות המקומיות בישראל: קבוצת אנשים מבקשת להתמודד בבחירות הקרבות למועצת רשות מקומית. הקבוצה מתארגנת לעשות כן, ובמסגרת זו קובעת את סדר הופעתם של המתמודדים ברשימת המועמדים. בנוסף, הקבוצה נערכת לקראת הבחירות עצמן, מגייסת עובדים ומתנדבים שיסייעו לה, ואף מתקשרת בהסכם עם גורמים שונים לשם מתן שירותים, כגון: עריכת סקרים, יחסי ציבור ומתן ייעוץ משפטי. אנשי הקבוצה מציינים בפני כל המתקשרים עמם, כי לאחר הבחירות, ומיד עם קבלת כספי מימון הבחירות, ישלמו להם את התמורה המגיעה להם בגין השירותים והטובין שהם מספקים להם. ברם, הרשימה נכשלת בבחירות ואינה מצליחה להכניס מספר מועמדים למועצה באופן המזכה אותה בכספי הבחירות לכסות את כל הוצאותיה.
מה יעשו העובדים וכל המתקשרים עם הרשימה? מי אחראי לשלם להם את כספם? ואת מי, אם בכלל, יוכלו לתבוע על מנת לקבל את המגיע להם?
שאלות אלו, אשר אינן פשוטות כלל ועיקר, הן העומדות בבסיס מאמר זה.
א. הצורך בבחינה מחודשת של מעמדה של רשימת המועמדים
במציאות המשפטית הקיימת בישראל מהווה תקופת הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות כר נרחב לפעילויות של מפלגות, רשימות ומועמדים. ככל שהדבר נוגע לפעולות של רשימות מועמדים המתמודדות בבחירות לרשויות המקומיות התעוררה בפרקטיקה בעיה מרכזית, המוצאת את ביטויה במישור האזרחי.
בעיה זו היא באי-עמידתן של רשימות מועמדים בהתחייבויות חוזיות כלפי אנשים וגופים המתקשרים עמן , למשל, למתן שירותים לקראת הבחירות. ייחודיותה של בעיה זו בדיני החוזים, נובעת מחוסר הבהירות באשר לזהות האישיות המשפטית אשר נושאת בנטל הבסיסי לעמוד בהתחייבויות על פי ההסכם. אף אם נניח כי רשימת המועמדים היא האישיות המשפטית הנושאת באחריות זו, עדיין תיוותרנה בעיות משנה רבות בהקשר זה. כך, למשל, נותר חוסר בהירות באשר לנורמות החלות בנושא ייחוס אחריות ליחידים המרכיבים את הרשימה. בעוד שבדיני התאגידים תורת האורגנים מוסדרת בחקיקה, וכפועל יוצא מכך הינה ברורה למדי, הרי שבהקשר של רשימת מועמדים אין היא מוסדרת בחוק ואין היא ברורה כלל ועיקר. בנוסף, התנאים המאפשרים הרמת מסך וייחוס חובות של רשימת מועמדים ליחידים המרכיבים אותה והפועלים במסגרתה אינם ברורים ואינם מוגדרים, ואף התנאים לפירוק הרשימה אינם מוגדרים בחוק.
לב ליבה של הבעיה הוא, בכך שהמועמדים הפועלים במסגרת הרשימה סוברים כי אין כל אחריות אישית המוטלת עליהם (או לכל היותר כי אחריות זו הינה מוגבלת ביותר), בעוד שאנשים או גופים המתקשרים עם הרשימה מסתמכים על התחייבויות שנחזות להיות התחייבויות אישיות של אותם מועמדים. מצב דברים זה עלול להוות זרז המתמרץ את הרשימות בבחירות המוניציפליות ואת היחידים הפועלים במסגרתן ליטול על עצמם התחייבויות מעבר לגבול יכולתם הכלכלית, אף אם הם יודעים כי בהגיע היום בו תסגרנה הקלפיות ותיוודענה תוצאות הבחירות לא יימצא בידם, (דהיינו - לשיטתם - בידי הרשימה), הממון הדרוש לפרוע התחייבויות אלו.
מאמר זה דן בסוגיות דלעיל, אשר לכאורה אין להן פתרון ברור (אם בכלל) במשפט הישראלי. במסגרת המאמר ננתח את מעמדה של רשימת מועמדים לבחירות המוניציפאליות ונגזור ממסקנותינו קווים משפטיים - מעשיים לדמותה.
ראשית, נבדוק האם רשימת מועמדים לבחירות מוניציפאליות הינה אישיות משפטית. שנית, בהנחה שהתשובה לשאלה זו היא חיובית, נבחן מהו היקף הכשרות המשפטית של אישיות משפטית זו ובעיקר - האם ביצוע פעולות משפטיות על ידה, באופן הגורם לבעיית האחריות שהוצגה לעיל אמנם נופל בגדר כשרותה המשפטית האמורה. שלישית, נבדוק באילו כלים משפטיים ניתן לפתור את הבעיות הנובעות מהתשובות אליהן הגענו. כך, לדוגמא, נבחן את האפשרות להשתמש בהרמת מסך והרמת מסך מדומה וכן בעילות ישירות כנגד מועמדים המרכיבים את הרשימה, ובנוסף לכך ננסה למצוא פתרונות במסגרת הליך פירוק. כן ננסה לבדוק מהי המדיניות אשר ראוי כי תנחה את המחוקק או את בית המשפט בעת הפעלת הכלים המשפטיים האמורים.
נבקש להדגיש כבר עתה, כי מאמר זה עוסק ב"רשימת מועמדים", בהבדל מ"מפלגה" ומ"סיעה". על מנת שניתן יהיה למקד את הדיון יש, איפוא, צורך לעמוד על ההבדלים בין מונחים אלה.
סעיף 1 לחוק המפלגות, התשנ"ב 1992-[1], מגדיר מפלגה כ"חבר בני אדם שהתאגדו כדי לקדם בדרך חוקית מטרות מדיניות או חברתיות ולהביא לייצוגם בכנסת על ידי נבחרים". סעיף 13(א) לחוק המפלגות קובע כי "מפלגה רשומה היא תאגיד כשר לכל חובה, זכות ופעולה משפטית." מכאן, שחוק המפלגות מסדיר את קיומה של מפלגה כאישיות משפטית, מסדיר את היקף כשרותה המשפטית ואף קובע תנאים שונים בקשר לקיומה ולפירוקה.[2]
לעומת ההסדר החקיקתי בחוק המפלגות, לא נמצא כל הסדר בחוק בנוגע לסיעה או כל הגדרה ברורה מהי "סיעה". על משמעות מונח זה ניתן ללמוד ממספר מקורות ומאלו עולה כי ניתן להגדיר "סיעה" כרשימת מועמדים אשר השתתפה בבחירות ואשר זכתה במנדט אחד לפחות.[3]
גם המונח "רשימת מועמדים" לא קיבל הגדרה ברורה בחוק. בחוק יסוד: הכנסת נקבע כי רשימת מועמדים לכנסת תוגש על ידי מפלגה בלבד וכי התנאים להגשת רשימת מועמדים ייקבעו בחוק. סעיף 19א לחוק המפלגות קובע כי מפלגה אשר הסדירה את רשימת המועמדים מטעמה ואת סדרם ברשימה, תודיע על כך לרשם המפלגות תוך עשרה ימים. מכך אנו למדים כי רשימת מועמדים הינה כפשוטה, לפי לשון החוק, רשימה אשר בה מופיעים לפי סדר מסוים שמות האנשים המאוגדים במפלגה, ותו לא. מכאן, שבמישור הבחירות הארציות לכנסת רשימת מועמדים איננה אישיות משפטית.
לעומת זאת, רשימת מועמדים בבחירות המוניציפליות יכולה להיות מוגשת על ידי כל קבוצת בוחרים המונה 200 איש או שני אחוזים ממספר הבוחרים שבפנקס הבוחרים, הכל לפי המספר הקטן ביותר, וכן על ידי כל סיעה של הכנסת, כל מפלגה וכל סיעה של המועצה היוצאת של הרשות המקומית.[4] לכאורה, רשימת מועמדים בבחירות מוניציפליות היא, הלכה למעשה, סיעה שטרם נבחרה (אך גם ייתכן שלא תיבחר כלל). מכל מקום, עובר לבחירות, בהיעדר חקיקה הקובעת באופן פוזיטיבי וחד משמעי האם רשימה היא אישיות משפטית, ניתן להציע שתי ברירות: האחת, רשימת מועמדים הינה אישיות משפטית. השנייה, הרשימה היא מעין "סיעה בייזום", אשר עובר לבחירות אינה אישיות משפטית, ורק אם קיבלה לפחות מנדט אחד היא נעשית לסיעה ולאישיות משפטית.
ננסה כעת לבחון האם רשימת מועמדים היא אכן אישיות משפטית.
ב. על האבחנה בין אישיות משפטית לבין כשרות משפטית
בפרשת עיריית בני ברק נ' רוטברד[5] (להלן: "פרשת רוטברד") נדרש בית המשפט העליון לשאלה מהו מעמדה המשפטי של ועדה מקומית לתכנון ובניה והאם היא אישיות משפטית. השאלה העקרונית אשר עמדה בפני בית המשפט היא האם הדין מכיר באותו גוף כמי שזכאי להיות בעל זכויות וחובות, והאם מכשרות זו ניתן להסיק כי בפנינו אישיות משפטית.
מהאופן בו ביצע בית המשפט את בחינת שאלת האישיות המשפטית, אנו למדים שיש לבצע בדיקה מסוג זה בשני שלבים:
בשלב הראשון, יש לפנות לחוק הרלוונטי - בדרך כלל החוק המכונן את הגוף הנבדק - ולבדוק האם הוא כולל הוראה מפורשת הקובעת כי אותו גוף מהווה אישיות משפטית. במידה ואכן קיימת הוראה כאמור, התשובה היא, כמובן, שהגוף הנבדק הינו אישיות משפטית, ובכך מסתיימת הבדיקה.
במידה שלא קיימת הוראת חוק כאמור, יש לעבור לשלב הבדיקה השני, אשר בו עלינו לבדוק האם יש בחוק הוראות אשר מהן משתמע כי מדובר באישיות משפטית.[6]
הבדיקה האמורה מתבצעת על ידי בית המשפט בשני מישורים: ראשית, בדיקה האם הגוף הינו אישיות משפטית בתחום המשפט הציבורי. שנית, בדיקה האם הגוף הינו אישיות משפטית בתחום המשפט הפרטי. ודוק, שני המישורים אינם מוציאים בהכרח זה את זה ותיתכן חפיפה ביניהם, דהיינו, ייתכן גוף שהינו אישיות משפטית הן בתחום המשפט הציבורי והן בתחום המשפט הפרטי.
בפרשת רוטברד, לנוכח העובדה כי אין כל הוראה מפורשת בחוק התכנון והבניה הקובעת שהוועדה המקומית לתכנון ובניה הינה אישיות משפטית, ניגש בית המשפט לשלב הבדיקה השני ובדק האם יש סעיף בחוק, אשר ממנו ניתן ללמוד מכללא על קיומה של האישיות המשפטית.
לאחר שעשה כן הגיע בית המשפט למסקנה כי הוועדה המקומית לתכנון ובניה אכן הינה אישיות משפטית בתחום המשפט הציבורי. זאת הסיק בית המשפט מכך שחוק התכנון והבניה מעניק לוועדה כוחות שלטוניים, וממילא מכיר באישיותה, כמעין "תאגיד" של המשפט הציבורי, במסגרתם של כוחות אלה. כך, למשל, הוועדה המקומית קובעת תכנית מיתאר מקומית, מפקיעה מקרקעין ונותנת ושוללת היתרים.
בית המשפט קובע שהכרה כאישיות משפטית במשפט הציבורי עשויה לגרור אחריה גם הכרה באישיותה המשפטית המוגבלת של הרשות בתחום המשפט הפרטי, וזאת עד כמה שהדבר דרוש לביצוע הסמכויות השלטוניות-ציבוריות שלה[7] או לנשיאת אחריות אזרחית בגין הפרתן. פרט לכך, אין ההכרה כאישיות משפטית בתחום המשפט הציבורי גוררת אחריה, מאליה, הכרה כאישיות משפטית גם במשפט הפרטי.
בבואו לבדוק את מעמדה המשפטי של הוועדה המקומית לתכנון ובניה בתחום המשפט הפרטי, פסק בית המשפט שחוק התכנון והבניה מכיר בוועדה המקומית כבעלת זכויות חובות בתחום משפט זה. בפסיקתו זו הסתמך בית המשפט, למשל, על העובדה שוועדה מקומית רשאית לפתוח בהליכים ולהתייצב בפני בית-משפט בכל הליך[8], וכן על כך שהוועדה המקומית כשירה לחתום על הסכם בדבר חילופי מקרקעין עם בעל מקרקעין שמקרקעיו הופקעו על-ידה.[9] אינדיקציות נוספות שעליהן הסתמך בית המשפט הן כשרותה של הוועדה להתקשר בעניינים מסויימים בהסכם עם המדינה או עם הרשות המקומית שבתחומה נמצא מרחב התכנון, וכן כשרותה לרכוש נכסים לצורך מילוי תפקידיה ולמכרם. בנוסף, הוועדה הינה בעלת כשרות להעסיק עובדים[10]; היא חייבת בתשלום פיצויים למי שנגרם לו נזק על-ידי צו הפסקה מינהלי[11]או למי שנפגע על ידי תכנית[12], יש לה תקציב המתנהל על ידה[13], היא מטילה קנסות ותשלומי חובה[14], וכן גובה היטל השבחה[15] ואגרות.[16]
בנוסף לכך נדרש בית המשפט בפרשת רוטברד לאבחן בין השאלה בדבר קיומה של אישיות משפטית לבין שאלת קיומה של כשרות משפטית. על פי המבחנים אשר התווה בית המשפט בפרשה זו, שאלת קיום האישיות המשפטית הינה האם בפנינו גוף הכשיר להיות בעל זכויות, חובות, חסינות וכו'. לעומת זאת, השאלה הנוגעת לכשרות המשפטית נענית לפי היקף הזכויות והחובות של האישיות המשפטית.[17]
פסק דין נוסף, מאוחר יותר, של בית המשפט העליון, אשר בחן באופן מקיף את עצם שאלת קיומה של אישיות משפטית על פי דין, הינו פסק הדין בעניין אילה זקס אברמוב ואח' נ' הממונה על מרשם המקרקעין[18] (להלן: "פרשת אברמוב"). במקרה זה נדונה הסוגייה האם ניתן לרשום נכס על שם הקדש ציבורי בפנקס המקרקעין, וזאת לאור השאלה המקדמית האם הקדש ציבורי הינו אישיות משפטית.
המערערת טענה כי הקדש ציבורי הינו אישיות משפטית על פי המשפט הישראלי וכי בפועל נרשמו מקרקעין על שם הקדש מכוח פקודת ההקדשות. לעומת זאת, עמדת המשיבה הייתה כי הקדש ציבורי אינו אלא סוג של נאמנות, דהיינו מעין הסכם בין נאמן לנהנה, ועל כן אין מדובר באישיות משפטית עצמאית ונפרדת.
שוב היה על בית המשפט לבחון האם הדין העניק להקדש, בין במפורש ובין במשתמע, את האפשרות להיות בעל זכויות או חובות, קרי - כשירות המעידה על קיומה של אישיות משפטית.[19]
בית המשפט העליון נדרש לדון בקריטריונים שמהם ניתן להסיק האם עסקינן באישיות משפטית. כאן חזר בית המשפט על מתודת הבדיקה שבה נעשה שימוש בפרשת רוטברד.[20] ראשית, בית המשפט מציג את האפשרות של קביעה מפורשת בחוק בדבר קיום אישיות משפטית, כגון במקרה של רשות שדות התעופה.[21] שנית, בית המשפט קובע כי ניתן להסיק באופן משתמע על סטטוס של אישיות משפטית מחוק, אשר על אף שאינו מעניק מעמד זה באופן מפורש, הרי שהוא מעניקו במשתמע.
מן המקובץ מהמבחנים שנקבעו בפרשת רוטברד ובפרשת אברמוב עולה, כי אם ברצוננו לבחון האם רשימת מועמדים בבחירות מוניציפליות הינה אישיות משפטית, הרי שעלינו לבדוק האם החוק מקנה לרשימה שכזו זכויות וחובות, ואם כן הרי שמתבקשת המסקנה כי יש לה כשרות משפטית, ומכאן שבפנינו אישיות משפטית.
ג. האם רשימת המועמדים היא אישיות משפטית
נקודת המוצא בבחינת השאלה האם גוף מהווה אישיות משפטית היא, באופן עקרוני, שאין די בכך שהדין אינו שולל את אפשרות קיומה של אישיות משפטית. על מנת שגוף כלשהו יוכר כאישיות משפטית על הדין להקים לגביו הסדר חיובי, אשר יקנה לו "חיים משפטיים", כלומר כשרות לזכויות וחובות, ולו גם באופן מוגבל.[22]
דא עקא, שהחוקים השונים העוסקים ברשימות מועמדים אינם קובעים באופן פוזיטיבי וחד משמעי כי רשימת מועמדים הינה אישיות משפטית. מכאן, שאנו נדרשים לבחון האם ישנם סעיפי חוק אשר מהם ניתן ללמוד מכללא על כשרות משפטית של רשימת המועמדים, דבר אשר, כפי שהוסבר לעיל, יביאנו למסקנה כי מדובר באישיות משפטית.
יחד עם זאת עלינו לבחון סוגיה זו תוך שנחקק בזכרוננו אות האזהרה שנתן הנשיא א' ברק בפרשת אברמוב, עת פסק כי יש לנהוג בזהירות כאשר קובעים שגוף מסויים הוא אישיות משפטית, וזאת מאחר ש"עלולים יחסי המשפט להשתבש, וזכויות (מוקנות) עלולות להיפגע".[23]
ג.1 הדין הפוזיטיבי לגבי שאלת אישיותה המשפטית של רשימת מועמדים
בית המשפט הגבוה לצדק נדרש להתייחס לשאלה האם רשימת מועמדים בבחירות מוניציפליות היא אישיות משפטית בבג"צ 823/90 סיעת בת-ים 1 נגד מבקר המדינה[24] (להלן: "פרשת סיעת בת-ים").[25]
עובדות העתירה, כפי שבאו לידי ביטוי בפסק הדין, הן כדלקמן: חברי סיעת בת-ים 1 הקימו, עובר לבחירות, עמותה, אשר מטרתה הייתה לגייס מתנדבים לעזור לסיעה בבחירות. בין העמותה לבין הסיעה הוסכם כי היה והסיעה תזכה לכספי מימון בחירות על פי חוק רשויות מקומיות (מימון בחירות) (הוראת שעה), תשמ"ח - 1988, ישולמו כספי המימון לעמותה. לאור העובדה כי הסיעה זכתה במספר מקומות במועצת עיריית בת-ים, הועברו כספי המימון לעמותה, והסיעה פנתה למבקר המדינה בכדי שיכיר בהוצאות אלה כ"הוצאות בחירות". מבקר המדינה סירב לעשות כן.
חשוב לציין, כי הלכה למעשה, על פי עובדות העתירה, נדרש בית המשפט להכריע בשאלה האם רשימת מועמדים היא אישיות משפטית, ולא האם סיעה היא אישיות משפטית. זאת, מאחר שכל הפעולות של "סיעת בת-ים 1", אשר נבחנו על ידי בית המשפט, היו פעולותיה בזמן התמודדותה בבחירות המוניציפליות, דהיינו בעת שהיא עוד הייתה רשימת מועמדים (בהבדל מסיעה מכהנת). עם זאת, פסק הדין אינו מציין עובדה זו, והאמור בו מתייחס ל"סיעה" ולא לרשימת מועמדים.
מכל מקום, בפסיקתו של נשיא בית המשפט העליון, השופט ברק, בפרשת סיעת בת-ים, קיימת התייחסות ישירה לשאלה האם סיעה הינה אישיות משפטית.[26] הנשיא ברק פסק בסוגיה זו כדלקמן:
"סיעה, הפועלת ברשות מקומית, אף שהיא אישיות משפטית, אין היא כשרה לכל פעולה משפטית. כשרותה מוגבלת לתחומי הפעילות שהדין המקים אותה קובע. בין סיעה לבין עמותה יכולים, כמובן, להתקיים קשרים משפטיים כמקובל בין שני גופים משפטיים."
לאור המובהר לעיל נראה כי בדברים אלה הכיר למעשה בית המשפט באישיות המשפטית של רשימת מועמדים, ובאותה נשימה הכיר בכך שסיעה הינה המשך טבעי של אותה אישיות משפטית הנקראת "רשימת מועמדים". יחד עם זאת, פסיקתו של בית המשפט בסוגיה זו נותרה בלתי מנומקת, וזאת בכך שלא נמצא בפסק הדין הסבר מהו המקור המקנה כשרות משפטית לרשימת המועמדים, וכן בכך שנותרות ללא מענה שאלות רבות בדבר היקפה של כשרות משפטית זו.
ג.2. שאלת קיומה של רשימת מועמדים כאישיות משפטית
ההסדר החקיקתי הרלוונטי לענייננו מצוי בחוק הרשויות המקומיות (בחירות), התשכ"ה1965- (להלן: "חוק הבחירות). חוק הבחירות קובע כללים טכניים ופרוצדורליים בדבר הצגת רשימת מועמדים לבחירות מוניציפליות, כגון מי רשאי להגיש רשימת מועמדים לבחירות אלה, מי רשאי להיכלל ברשימת המועמדים לבחירות וכו'.[27]
יחד עם זאת, אין בחוק הבחירות כל התייחסות ישירה לעצם קיומה של רשימת המועמדים כאישיות משפטית, ועל כן לא נותר לנו אלא לבחון את שלב הבדיקה השני שקבע בית המשפט העליון בפרשת אברמוב - האם קיימות בחוק הבחירות הוראות, אשר מהן ניתן ללמוד באופן משתמע כי בפנינו אישיות משפטית.
ואמנם, בחוק הבחירות ישנם מספר סעיפים העשויים ללמדנו דבר על סיווגה המשפטי הנכון של רשימת מועמדים. לדוגמא, סעיף 45 לחוק הבחירות מתיר לרשימות מועמדים, בסייגים מסוימים, להתקשר ביניהן לשם חלוקת המנדטים. בכך מקנה החוק יכולת פוזיטיבית לרשימת מועמדים לבצע פעולה משפטית ולהתקשר עם רשימות מועמדים אחרות. ויודגש, עצם קיומן של המגבלות החלות על ההתקשרות בין הרשימות אינו ממעיט מהכוח הניתן להן כאן. כוחן של אישויות משפטיות רבות מוגבל על פי דין.[28] לפיכך, סמכות זו של רשימת מועמדים להתקשר עם רשימה אחרת הינה אינדיקציה ברורה ביותר לכך שמדובר באישיות משפטית.
זאת ועוד: סעיף 39א' לחוק הבחירות קובע כי רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לרשויות מקומיות אם יש במטרותיה או במעשיה, במפורש או במשתמע, שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה או הסתה לגזענות.
צא ולמד: סעיף 39א' לחוק הבחירות מייחס לכאורה מטרה לרשימה (מעין mens rea), אשר בהתקיימה ברשימת המועמדים מביא הדבר לפסילתה להשתתפות בבחירות. לא זו אף זו, המטרות או המעשים הנדונים אינם מתייחסים למועמדים עצמם אלא לרשימה בכללותה, ועל פני הדברים ניתן להסיק איפוא כי אין די בכך שאחד המועמדים שולל את קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי או את אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל או מסית לגזענות, אלא הרשימה במצע שהיא מציגה לבוחר.[29]
מנגד, ניתן לטעון כי הרציונל היחידי העומד מאחורי סעיף 39א' לחוק הבחירות הינו למנוע הסתה של דעת הציבור על ידי רשימת המועמדים, אשר תבקש את תמיכת הציבור במטרות הנוגדות את ערכי היסוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. התייחסות המחוקק הייתה אל רשימת המועמדים כקבוצה הפונה לקהל הבוחרים, וכל מטרתו הייתה להגביל את המסרים המופנים לציבור רחב זה,[30] מבלי שהוא נתן את דעתו לשאלת מעמדה של רשימת המועמדים כאישיות משפטית. במילים אחרות, רק הרצון למנוע ממועמד המבקש לפגוע באופייה הדמוקרטי של המדינה להוציא את מחשבתו אל הפועל הוא אשר עמד לנגד עיני המחוקק במקרה זה. כך או כך, נדמה כי הפרשנות הנכונה של סעיף החוק מביאה אותנו למסקנה כי בפועל ניתנה כשרות לרשימה כאישיות משפטית וזאת אף אם המחוקק כלל לא התכוון לעשות זאת.
בהקשר לנושא דיוננו יש לתת את הדעת גם להוראות סעיפים 39ב(ה)(1) ו42-(א) לחוק הבחירות, הדנות בערעור על החלטות שונות.[31] על פי נוסחם של סעיפים אלה ניתנת זכות הערעור לבא כוח הרשימה או ממלא מקומו, וכן למועמד אשר סירבו לאשרו. מחד גיסא, סעיפים אלה אינם מציינים באופן מפורש את קיומה של זכות הערעור לרשימת המועמדים כגוף משפטי עצמאי, אלא רק את זכותם של יחידים להגיש את הערעור. מאידך גיסא, סעיפי החוק מתייחסים ל"בא כוח הרשימה", דהיינו לאדם היכול לפעול מטעמה. השאלה הפשוטה העולה מכך היא, כלום יעלה על הדעת כי שלוח יכול לבצע פעולה בעבור שולחו, כאשר זה האחרון אינו אישיות משפטית?[32] ואולם, גם במקרה זה נראה מנוסח סעיף החוק, כי המחוקק התכוון להסדיר נושא טכני בעיקרו, מבלי שנתן את דעתו לשאלה האם רשימת המועמדים הינה אישיות משפטית. ושוב, גם בכך אין כדי לגרוע מעצם העובדה כי בפועל ניתנה כשרות משפטית לרשימת המועמדים ובכך יש אינדיקציה לקיומה של כאישיות משפטית.[33]
כמו כן, סעיף 67(4) לחוק הבחירות קובע את אופן חלוקת המנדטים בין הרשימות המתמודדות ואינו מקנה מנדט לכל אחד מיחידי הרשימה המתמודדת. מכאן ניתן ללמוד כי כוונת המחוקק היא כי הרשימה, ולא המתמודד היחיד בכל רשימה, היא אשר תזכה במנדטים, והרי לנו אינדיקציה נוספת להיותה אישיות משפטית. מנגד, ניתן לטעון כי הרשימה מהווה מעין "הסכם שותפות" בין המתמודדים המרכיבים אותה, אשר לפיו יש הסכם לחלוקת המנדטים שהרשימה זוכה בהם על פי סדר הופעתם של המתמודדים ברשימה.[34]
לעומת האינדיקציות דלעיל, העשויות להעיד על היותה של רשימת מועמדים אישיות משפטית, קיימים בחוק הסדרים לגבי רשימות מועמדים, העשויים דווקא להעיד על היפוכו של דבר. כך, למשל, ההוראה הקובעת כי מועמד מסוים אינו יכול להיכלל ביותר מרשימה אחת.[35] בכך מקיים החוק, לכאורה, זהות פרסונלית בין המועמדים המרכיבים את הרשימה לבין הרשימה עצמה, ומגבלה זו עשויה להעיד על היעדר קיום אישיות משפטית נפרדת[36]. ואולם, אם נכיר שוב בגישה כי בעת חקיקת חוק הבחירות לא נתן המחוקק כלל את דעתו לשאלה האם רשימת מועמדים הינה אישיות משפטית, נראה כי המניע לחקיקת האיסור על מועמד להיכלל ביותר מרשימה אחת הוא מניעת בלבול בקרב ציבור הבוחרים, ואין ללמוד מהסדר זה כל אינדיקציה לגבי הסוגיה נשוא דיוננו.
בנוסף לחוק הבחירות קיימים מספר חוקים הקובעים הסדרים שונים בנוגע לרשימת מועמדים, המהווים אינדיקציה נוספת לכך שבפנינו אישיות משפטית, ולו מוגבלת. כך, לדוגמא, חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (הוראות שעה), התשמ"ח1988-, הדן בהוצאות הבחירות, קובע הסדר הנוגע להחזר הוצאות הקשורות למערכת הבחירות (או לפני תקופת הבחירות) בעד שירותים וטובין.[37]
בסיכומם של דברים נראה, כי מכל סעיפי החוק שנמנו לעיל ניתן להסיק כי רשימת מועמדים הינה אישיות משפטית, שכן החוק מעניק לה כשרות לבצע פעולות משפטיות ולהיות בעלת זכויות וחובות, אף אם אלו הינן מוגבלות. [38]
ג.3. הבעיות הנובעות מההכרה ברשימת מועמדים כאישיות משפטית
ניתן למצוא קווי זהות ברורים בין האישויות המשפטיות השונות המוכרות בדין. כך, בדרך כלל, כאשר הדין מקים אישיות משפטית באופן מפורש, הוא מתווה בצורה ברורה את קווי האישיות המשפטית, תוך שהוא קובע מהי אישיות משפטית מוכרת[39], מהו מועד היווצרות האישיות המשפטית[40], האם קיים רישום משפטי של האישיות המשפטית,[41] מהם התנאים המגבילים את פעולות האישיות המשפטית - הן מבחינת המכניזם הפנימי (הפן הטכני - המנגנון הפנימי הנוגע לאופן קבלת ההחלטות של האישיות המשפטית)[42] והן מבחינת המכניזם החיצוני (הפן המהותי - כיצד הגוף המשפטי פועל כלפי כולי עלמא, למשל לגבי התקשרות בחוזים),[43] וכן דן באורגנים של האישיות המשפטית (מנהלים, מפקחים, ועדת ביקורת וכו').[44] דוגמאות מובהקות לקביעת פרמטרים אלו של קיום אישיות משפטית ויצירת קווים משפטיים לדמותה ניתן למצוא לגבי חברות[45] ולגבי עמותות[46].
בעת שפסק בית המשפט העליון בפרשת